פראג' נ' אלגד מכירת רכב(2008) בע"מ ואח'

פסק דין

1.זוהי תביעה להשבה ולפיצויים בגין עסקה שבמסגרתה מכרה הנתבעת 1 (להלן-"הנתבעת"), לתובע רכב משומש, אשר עבר תאונה קשה בעטיה הוא הוכרז "אובדן להלכה". התובע טוען כי העובדה שהרכב הוכרז אובדן להלכה לא גולתה לו, ואילו הנתבעת טוענת כי עובדה זו נכללה בטופס הגילוי הנאות שעליו חתם התובע.

2.העובדות

ביום 21.10.10 נכרת הסכם בין התובע לבין הנתבעת, אשר עוסקת בסחר בכלי רכב משומשים, לפיו רכש התובע מהנתבעת רכב מסוג אלפא רומיאו 156 (שנת ייצור 2001 מ.ר. 86-004-24), תמורת רכב מסוג פיאט שמסר התובע לנתבעת, בתוספת סך של 5,000 ₪ ששילמה הנתבעת לתובע (ההסכם צורף כנספח ב' לתצהיר אלחנן מרדכי). במעמד החתימה על הסכם המכר חתם התובע גם על טופס גילוי נאות כמשמעו בחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) התשס"ח – 2008 (להלן – "חוק מכירת רכב משומש", וראו – נספח א' לתצהיר אלחנן מרדכי). בטופס זה נרשם בכתב יד כי הרכב עבר תאונה בגינה הוא הוכרז כאובדן להלכה, ברם לטענת התובע כיתוב זה הוסף לאחר שהוא חתם על הטופס. כך או כך, העסקה בוצעה, והתובע נטל את הרכב ונסע לדרכו. חלפו להן אך מספר שעות, ובהמשך אותו היום פנה התובע לנתבעת ומסר לה כי סוכנת הביטוח שאליה הוא פנה כדי לבטח את רכבו מסרה לו כי הרכב הוכרז בעבר כאובדן להלכה. בנסיבות אלה דרש התובע לבטל את העסקה, ברם הנתבעת סירבה לבטל את העסקה בנימוק שרכב הפיאט שמסר לה התובע כבר נמכר לצד ג'. ביום 24.10.10 נפגשו הצדדים במשרדה של הנתבעת, וזו הציעה לתובע להחליף את הרכב שנמכר לו ברכב אחר, אך הוא סירב להצעה ועמד על ביטול העסקה. משלא הגיעו הצדדים לעמק השווה השאיר התובע את מפתחות הרכב במשרד הנתבעת ואת הרכב עצמו השאיר מחוץ למגרשה. בהמשך אותו היום כתב בא כוח התובע לנתבעת כי התובע עומד על ביטול העסקה ודורש השבה הדדית של מה ששולם (ראו – נספח לא ממוספר לתצהיר אלחנן מרדכי). בתגובה השיבה הנתבעת לתובע כי הרכב נשאר מחוץ למגרש במקום שבו החנה אותו התובע, וכי הנתבעת אינה נוטלת אחריות על הרכב. הנתבעת הוסיפה וכתבה, כי מפתחות הרכב הושארו במשרדה ללא רצונה, וכי התובע נדרש לבוא ולקחתם יחד עם הרכב. התובע לא נטל את הרכב לרשותו והרכב נעלם לבלי שוב.

3.התביעה

אחר הדברים האלה, הגיש התובע את התביעה שלפניי בגדרה הוא דורש את מחיר הפיאט שמסר לנתבעת (58,000 ₪), בתוספת פיצויים בסך של 10,250 ₪ בגין עוגמת נפש והוצאות גרירת הרכב, וסך של 1,000 ₪ בגין עמלה ששילם למתווך בעסקה (העד משה מזרחי), ובניכוי סך של 5,000 ₪ שהתובע קיבל מהנתבעת. בסך הכול עומד סכום התביעה על סך של 64,250 ש"ח.

4.דיון והכרעה

על העסקה חל חוק מכירת רכב משומש, המחייב המצאת טופס גילוי נאות לרוכש. הנתבעת טוענת כי המציאה לתובע טופס כאמור, הכולל את העובדה לפיה הרכב הוכרז בעבר כאובדן להלכה. מגרסה זו עולה כי הנתבעת איננה יכולה לחלוק על כך שהרכב אכן הוכרז בעבר כאובדן להלכה, ועל כך שפרט זה היה מהותי לעסקה בין הצדדים. במצב דברים זה גורל התובענה יוכרע על יסוד השאלה האם התוספת בכתב יד בדבר הכרזת הרכב כאובדן להלכה, נוספה לאחר חתימת הטופס על ידי התובע או לפני כן.

הנטל להוכיח כי התוספת הוספה לאחר החתימה מוטל על התובע, כיוון שטענה זו חיונית לגרסתו (ראו- ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל פ"ד נא(4) 769 (1997) בפסקה 13 לפסק הדין).

איש מבעלי הדין לא הציג את טופס הגילוי המקורי, באשר הנתבעת טוענת כי מסרה אותו לתובע במעמד העסקה, ואילו התובע מכחיש כי קיבל אותו. הצפייה בסרטי מצלמת האבטחה שהותקנה במשרד הנתבעת איננו מסייע כלל, כיוון שלא ניתן להבחין בסרטים אילו טפסים נמסרו לתובע. במצב דברים זה, אין לי אלא להסתמך על תצלום הטופס שהגישה הנתבעת ועל עדויות הצדדים. העיון בטופס מלמד על שתי עובדות, ראשית – שהתובע לא חתם ליד התיקון שהוסף בכתב יד, ושנית – שהמילים "אובדן להלכה" לא מופיעות, כפי שניתן היה לצפות באופן טבעי, במשבצת שכותרתה "פגיעות שנגרמו לרכב עד למועד מסירת טופס זה", אלא במשבצת שכותרתה: "סכום העסקה: הסכום שישולם עבור הרכב". עובדות אלו אמנם מחזקות במשהו את גרסת התובע, ברם מנגד להן ניצבת העובדה שכאשר הנתבעת טענה בזמן אמת, עוד לפני שהוגשה התביעה, כי מצוי בידה טופס גילוי נאות עליו חתום התובע, ושבו נרשם כי הרכב הוכרז כאובדן להלכה (ראו – תשובת הנתבעת למכתב ב"כ התובע מיום 24.10.10), אזי התובע לא הכחיש זאת בכתב תביעתו המקורי שהוגש יומיים לאחר מכן. יתר על כן, בדיון שהתקיים ביום 28.10.10 בעניין בקשתו של התובע לסעד זמני, הוא הכחיש כי חתם כלל על הסכם המכר, עובדה שהתבררה כלא נכונה, ורק בסוף הדיון טען בא כוחו, שוודאי הבין כי הכחשת הסרק פוגעת באמינות התובע, כי כוונת התובע הייתה לומר שהוא לא חתם על טופס הגילוי הנאות, להבדיל מההסכם שעליו הוא כן חתם. דא עקא, שגם גרסה זו התבררה בהמשך הדרך כלא נכונה, כאשר בישיבת קדם המשפט מיום 6.5.12 הבהיר התובע כי הוא כן חתם גם על טופס הגילוי הנאות, אלא שלטענתו שהוספו בו דברים לאחר מכן ( ראו- עמ' 5 ש' 10-12, 26, וכן בישיבת ההוכחות עמ' 9 ש' 23-24). המסקנה הינה, כי גרסתו של התובע הינה גרסה שהלכה והתפתחה עם התקדמות ההליכים, ומשום כך היא איננה מהימנה. לאור זאת, לא שוכנעתי כי הוסף דבר מה לטופס לאחר חתימתו, ולכן לא הוכחה ההטעיה לה טוען התובע, ומכאן שדין התביעה להידחות.

5.התלבטתי האם למרות דחיית התביעה אין מקום לזכות את התובע בפיצוי בגין הרכב שהשאיר מחוץ למגרש הנתבעת, ולבסוף החלטתי שלא אוכל להורות כן, וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, מעדותו של התובע עולה כי הנתבעת סירבה לקבל את הרכב חזרה ואף חסמה בפניו את שער המגרש, ולכן התובע נאלץ להשאיר את הרכב מחוץ למגרש (עמ' 12 ש' 25-30). במצב דברים זה אין לומר כי הנתבעת קבלה את הרכב לחזקתה. שנית, מסירת מפתחות הרכב איננה שקולה למסירת החזקה ברכב גופו, ומכל מקום התובע לא היה רשאי ,מבחינה משפטית, לעשות דין לעצמו ו"לאכוף" על הנתבעת את קבלת הרכב בניגוד לרצונה על ידי מסירת המפתחות. שלישית, אין כל ראיה שתלמד מה נעשה ברכב לאחר שהוא הושאר מחוץ למגרש, ואין כל ראיה כי הנתבעת מכרה אותו לצד שלישי כלשהו. ורביעית, גם אם הייתי סבור שיש לזקוף לזכות התובע את ערך הרכב שהוחזר הרי שאין ראייה אשר תלמד מה היה ערך הרכב, כאשר לעניין זה מחיר המחירון של הפיאט שמסר התובע בוודאי שאיננו יכול לשמש מדד, מפני שידוע לכל כי עסקאות ברכבים משומשים, ובוודאי עם סוחרי רכב, נעשות במחיר הנמוך באופן ניכר ממחיר המחירון.

6.אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ד, 24 פברואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: